אפתח בוידוי אישי קצר, לאחר חיפושים רבים של הדרך הרוחנית שתתאים לי, הגעתי לבודהיזם הטיבטי.

שמחתי לגלות, כי הפסיכותרפיה המודרנית מתעניינת מאוד בפרקטיקות ותפיסות בודהסיטיות. בעיקר הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, אשר מיסודה מבוססת על המודעות ומבחינה באופן חשיבה אוטומטי שלילי ולא אדפטיבי. הגישה הבודהיסטית מצביעה על האופן בו אנשים סובלים סבל מתמשך בגלל הבנה שגויה של טבע התופעה המיוצגת בתודעתם.

גם הגישה הקוגניטיבית התנהגותית וגם הבודהיסטית מדגישות את חשיבות תיקונן של הקוגניציות השגויות לגבי אירועים חיצוניים ופנימיים.למעשה הפסיכולוגיה הבודהיסטית מצביעה על האופן בו אנשים סובלים סבל מתמשך עקב הבנה שגויה של טבע התופעה המיוצגת במודעותם.

כמו שכותבים “ידידי דהרמה” :“אנו מה שאנו חושבים. כל מה שאנחנו, נוצר מהמחשבות שלנו. עם המחשבות שלנו אנו יוצרים את העולם.” קביעה זו, שנוסחה לפני 2500 שנה ע”י הבודהה, תואמת להפליא את עקרונות הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית. הבודהיזם מסביר שמקור הסבל המיותר הוא בראייה לא-נכונה של המציאות; בהנחות-יסוד שגויות. הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית טוענת שאופני החשיבה הם שקובעים את תגובותינו הריגשיות והאחרות; שם, בחשיבה, מקור הסבל וכן גם הפתרון לסבל.

עוד מושג חשוב בבודהיזם הוא בודהיצ’יטה. בודהיצ’יטה (Bodhichitta) אינה תכונה בודדת, אלא שילוב של תכונות חיוביות רבות כמו חמלה, טוב-לב, השקפה בהירה וחוכמה.

המושג בודהיצ’יטה הוא מקביל במידה מסוימת לאמפתיה,הכלה ותמיכה, שבלעדיהן בלתי אפשרי לקיים פגישה טיפולית אמיתית.

אמפתיה (Empathy) היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהבין איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיביים. בתהליך זה מתפתחת רגישות, דאגה ואכפתיות כלפי האחר.

התנהגות אמפתית, כמו גם הבודהיצ’יטה, מופיעות בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת.

לפי דעתי, המטפל אשר לא רק בעל יכולת להיות אמפתי ומכיל, אלא גם מתחבר לחמלה ולבודהיצ’יטה, עשוי להיות מועיל יותר בעבודתו.

בנוסף הפסיכולוגיה הקוגניטיבית התנהגותית עושה שימוש רחב בטכניקות הרפייה ומיקוד, השאובות מעולם המדיטציה. כמו למשל טכניקת הרפייה על-ידי הנשימות והנשיפות, מיקוד באזורים השונים בגוף ואף סוגים שונים של דימיון מודרך.

בעיני יש יתרון רב למטפל בעל ניסיון אישי ועמוק בתרגול מדיטטיבי ויישום של ערכי הבודהיזם בחייו.

לסיום אצטט את לאמה אולה נידהל: