דחיינות, או פרוקרסטינציה בלועזית ממילה procrastination , פירושה דחיית משימות למועד מאוחר יותר.

אם אתם מתכוננים לבמחן בלילה האחרון, למרות שידעתם עליו חודשים לפני, מוכנים לעשות הכל חוץ מלסדר תמונות מטיול בחו”ל מלפני שנה או שיש לכם רשימה ענקית של דברים שרציתם לעשות ולא נראה שהיא מתקצרת עם הזמן – כנראה גם אתם אנשים דוחים :)

למעשה הרבה אנשים יגידו שלא ממש סובלים מכך ולא רואים שום בעיה בתופעה זו, שהפכה לחלק אינטגרלי מחייהם. זה נכון שלא תמצאו אבחנה “הפרעת פרוקרסטינציה” , כיוון שאין מדובר במחלה, אלא תופעה שקיימת אצל מרבית אנשים בריאים ומתפקדים. כמו עודף משקל או בעיות גב – מתרגלים לתופעה זו ובדרך כלל אם היא לא ממש פוגעת באיכות חיים לא מגיעים לטפל בה. אך בדיוק כמו במקרים של משקל וכאבים – מרגישים הקלה גדולה כאשה הדבר מטופל, מרגישים סיפוק וגאווה כאשר הרשימות האינסופיות מתחילות להתמלא בV שאומר “כן! עשיתי את זה!”

הכלי הטיפולי שעוזר הוא למעשה פחות משוייך לטיפול – מדובר באימון (קואצ’ינג) , שגם הוא, כמו תופעת הדחיינות, נחלתם של אנשים בריאים ואף מצליחים, אך מעוניינים בשיפור איכות חייהם.

עצם נוכחות של מטפל/ קואצ’ר, לו מדווחים על משימות שנעשו או לא, מהווה נקודת מפנה משמעותית עבור הדחיין. בנוסף ניתן להיעזר בקבוצת תמיכה, גם ווירטואלית, בה מחליטים על מסגרת ברורה של זמן ומקום.

הנטייה לדחות משימות עד אין קץ אולי לא תיעלם, אבל התמקדות במטרות מוגדרות ויצירת מסגרת ברורה יוכלו להביא לשיפור חלקי לפחות והצלחות מקומיות יעודדו את האדם הדוחה להמשיך להיאבק ולא לחזור לדפוס הישן.

המחקרים מראים שטיפולים בדחיינות יכולים לסייע בעיקר בהתמודדות עם משימה ספציפית ומאיימת, אך לא בהכרח יושג שינוי קבוע בהתנהגות כרונית של דחיינות שמתבטאת במספר תחומי חיים.

למרות זאת, עבור דחיינים רבים הבעיה ממוקדת בתחום ספציפי (למשל סיום עבודות לתואר אקדמי), וגם חילוץ מ”היתקעות” אחת עשוי להניע תהליכים שישפרו את התפקוד הכללי, גם אם לא יביאו ל”מהפכה” בדפוס התנהגות.

להלן מספר עקרונות שעשויים לסייע בהתמודדות עם דחיינות של משימה ספציפית :

אעשה זאת באמצעות דוגמא של אדם העובד כשכיר, למרות שמקצוע שלו מאפשר לו לעבוד בעסק פרטי ולהיות עצמאי ואף להרוויח יותר.
אז מדוע פלוני זה נשאר שכיר?

1) שגרה ומחויבות: במקומות עבודה רבים יש ימים ושעות קבועים שבהם העובדים מחוייבים לעבוד, כך לא נדרש להחליט בכל יום באיזה שעה לעבוד והאם לעבוד בכלל.

2) סביבה סטרילית: בבית יש הרבה מטלות “מתחרות” והסחות. בעבודה רק עובדים בדרך כלל.

3) התחלת עבודה: פעמים רבות אדם מרגיש ש”אין לו כוח” לעבוד, אבל בכל זאת מתלבש, הולך או נוסע, מגיע למקום עבודתו ומתחיל לעבוד (אולי אחרי קפה או שניים כמובן). פעולות ההכנה פשוטות אלו למעשה מכניסות לעשייה.

4) לחץ חברתי ומודל: בעבודה אחרים מהווים מודל וההשוואה לאחרים מעוררת רצון להדמות להם או להתחרות בהם וזהו מקור רב עוצמה למוטיבציה. זו הסיבה שהרבה יותר קל לעתים לעשות איזה שהיא פעולה עם קבוצת שווים ואף יש קבוצות תמיכה מכוונות ( למשל קבוצה להפסקת עישון, להרזייה, לאימון ספורטיבי)

5) פידבק וחיזוק חיובי: בשונה מעבודה בבית, במקום עבודה חיצוני נחשפים לפידבק כל העת דרך שיחות עם עמיתים והממונים, קריאת דוחות ואף משוב שנתי מובנה שקיים בהרבה מקומות עבודה היום.

לסיכום: עקרונות אלו אינם פתרון קסם, אך במידה ואדם יהיה מוכן לעבוד על-פיהם יתכן ויפתיע את עצמו לטובה.

הטכניקות הספציפיות שעשויות להיגזר מעקרונות אלו יכולות לשמש כפיגומים בדרך לבניית יסודות טובים יותר לתפקוד, אם במסגרת טיפול פסיכולוגי ואם בניסיון מאומץ, מוגבל בזמן ומותווה בחוזה שהדחיין עושה עם עצמו ועם אחרים, להתנהג אחרת בכל הקשור לביצוע מטלות. כך, טכניקות אלו יכולות אולי להוסיף לסיכויי ההצלחה של ניסיון לשינוי.

אני עשיתי כברת דרך בתחום זה וחושבת שבזכות כך יכולה היום לעזור לאנשים אחרים להתמודד עם דחיינות יותר טוב, מאשר אדם שאף פעם לא סבל מדחיינות ולא מכירה את החוויה טוב טוב מבפנים.